<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער תיקון הוסתות</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ואשה שהיא רואה בעונותיה בימי עיבורה ובימי מניקתה, כיון שלא הפסיקה שלשה עונות הרי היא חוששת ליום וסתה ואסורה לשמש. מיהו לא בעיא בדיקה, שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מאותו יום ואילך. ואם עברו עליה שלש עונות, כיון שלא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת עד שתשוב לראות. וכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה, מותרת מאותו יום ואילך, מפני שחרדה מסלקת את הדמים. והאי עיבורה דאמרינן הכא דדמיה מסולקין, דוקא משהוכר העובר שלה, אבל עד שלא הוכר עוברה הרי היא כשאר נשים ובעיא בדיקה. וכל אשה צריכה לחוש תחלה בימי עיבורה, עד שיעברו עליה שלש עונות בלא ראייה ובדיקה.
ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת, כגון ימי עבורה משהוכר העובר, וכן ימי מניקתה, וכן מקום החרדה. בכולן אם באתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחלה אינו נקבע, מפני שדמיה מסולקין, ודומין לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת. אבל היא חוששת לראייתה, מידי דהוי אוסת שאינו קבוע, עד שתעקר ממנה פעם אחת, ואפילו בלא בדקה ולא ראתה טהורה מיום זה ואילך, כאשר פרשנו למעלה (בראשי) [בחושי] הוסתות.
<h2>דף ט:</h2>
ואשה שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה ולסוף שלש עונות ראתה, כבר אמרנו שחזרה לוסת הראשון וחוששת מעונה לעונה, שאורח בזמנו בא. ואם הפסיקה שלש עונות אחרות ולבסוף ראתה, כמו כן חזר הוסת למקומו וחוששת מעונה לעונה [שעדיין הוסת במקומו]. אבל אם הפסיקה שלש עונות אחרות ולבסוף ראתה, שוב אינה חוששת מעונה לעונה, שכבר עקרה הוסת הראשון שהיה קבוע לעונות, וקבעה לה וסת אחר בהפלגת שלש עונות.
<h2>דף יא.</h2>
ועוד יש לה וסתות אחרות שהן מגופה, אלא שהן תלויין במעשה ובימים, כגון אכלה שום וראתה, אכלה בצל וראתה, כסכסה פלפלין וראתה, קפצה וראתה, וכן אם אכלה כל דבר חורפא וראתה, כיון שקבעה לה שלשה פעמים הרי זו וסת. מיהו הנך כיון דמחמת אונסא קא אתו, לא קבעה לה לא בימים לחודייהו ולא בקפיצות ואכילות לחודייהו, דתניא [י"א ע"א] כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת. ואמרינן בגמרא לא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות [לחודייהו], אלא לימים ולקפיצות. לא לימים לחודייהו, שאם קפצה בריש ירחא וחזאי, וקפצה בריש ירחא וחזאי [וקפצה בריש ירחא וחזאי], לא קבעה לה וסת לריש ירחא בלחוד, ואפילו קדמה וקפצה בעשרים וט' ולא חזאי, דסד"א אגלאי מילתא דיומי קא גרים ולא קפיצות, אפ"ה לא קבעה לה וסת לימים לחודייהו. ולא [ל]קפיצות לחודייהו, שאם קפצה בריש ירחא דניסן וחזאי, וקפצה בריש ירחא דסיון וחזאי, וקפצה בריש ירחא דתמוז וחזאי, אע"ג דכולהו ראיות בריש ירחא נינהו, לא קבעה וסת לא לקפיצות ולא לימים. אבל אם קפצה בשלשה ראשי חדשים רצופות וראתה, קבעה לה לימים וקפיצות, דכל ריש ירחא דתקפוץ מוחזקת בטומאה, עד שתקפוץ שלשה ראשי חדשים רצופים ותמצא טהורה, כאשר אמרנו למעלה שאין הוסת נעקר אלא כעין שהוא נקבע. וכמו שפרשנו הדין לקפיצות, כך הוא לאכילות, כי כל ראיה שאינה באה אלא ע"י מעשה הרי היא כקפיצה. וכמשפט קביעתן כך היא עקירתן, שתאכל שלשה פעמים באותן הזמנים שהיתה למודה לראות, ותבדק ולא תראה, אבל אם לא אכלה ולא ראתה אפילו כמה חדשים אין זו עקירה.
<h2>דף טז.</h2>
שער תיקון הוסתות, ראיתי לפרש [בו] תחלה חשש הוסתות, לוסת הקבוע ולשאינו קבוע. ואחר נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסת ואת שאינו ראוי. ואחר נפרש ענין הוסת באיזה דרך הוא נקבע. ותחילה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן היא, דפלוגתא דרב ושמואל היא, דאיתמר [ט"ז ע"א] הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה, אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור, קסבר וסתות דרבנן, ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא, קסבר וסתות דאורייתא. וקיימא לן כרב באיסורי [כ"ד ע"ב]. ועוד דמוקמינן לפלוגתייהו כתנאי, דתניא הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה, רבי מאיר אומר טמאה נדה, וחכמים אומרים תבדוק, שמואל קאי כרבי מאיר ורב קאי כרבנן. ועוד מדבעי רבא מרב נחמן [שם] וסתות דאורייתא או דרבנן, ובלישנא בתרא פשט ליה וסתות דרבנן, אלמא מדהכי פשט ליה דהכי הלכתא. ועוד מדאמרינן ביבמות [ס"ב ע"ב] חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, ומוקמינן לה אפילו בשעת וסתה, שמע מינה וסתות דרבנן, ובמקום מצוה לא גזור, דאי דאורייתא היכי שרינן ליה, ועוד דמחייבינן ליה נמי, אלא שמע מינה דרבנן היא. והכין פסק רב אחא, וכן פסק בעל ההלכות. ואע"ג דתניא [ס"ג ע"ב] והזרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה עונה, ההיא אסמכתא בעלמא היא. מיהו אע"ג דחששא דרבנן היא, אמרו רבנן שאם הגיע יום וסתה ולא בדקה ולא ראתה תבדק לאחר מיכן, אם מצאה טהור טהורה ואם מצאה טמא טמאה. ומדאמרינן תבדק שמע מינה שהיא בחזקת טומאה ואסורה לשמש עד שתבדק. ואע"ג דאמרינן [ס"ג ע"ב] אינה אסורה אלא אותה עונה בלבד, הני מילי כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהורה, אבל אם לא בדקה אסורה עד שתבדק. [אי נמי לא אתינן למעוטי אלא עונות שלפני הוסת, דאע"ג דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה, דוקא אותה עונה בלבד, אבל שאר עונות שלפני אותה עונה לא, אבל לאחר הוסת אפילו כמה עונות אסורה עד שתבדק]. מיהו לאותה עונה לא סגיא לה בבדיקה מידי, דכולי יום הוסת כשעת הוסת דמי, דקיימא לן כרבי יהודה דאמר [שם] כל היום שלה, ומאי כל היום שלה, עונת היום. והני מילי כשהיא רגילה ביום, או אפילו עם הנץ החמה מיד, אבל רגילה לראות בלילה, ואפילו קודם הנץ החמה מיד, אינה חוששת אלא בלילה ואם בדקה ולא ראתה מותרת לשמש ביום.
<h2>דף לט.</h2>
ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת, כגון ימי עבורה משהוכר העובר, וכן ימי מניקתה, וכן מקום החרדה. בכולן אם באתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחלה אינו נקבע, מפני שדמיה מסולקין, ודומין לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת. אבל היא חוששת לראייתה, מידי דהוי אוסת שאינו קבוע, עד שתעקר ממנה פעם אחת, ואפילו בלא בדקה ולא ראתה טהורה מיום זה ואילך, כאשר פרשנו למעלה (בראשי) [בחושי] הוסתות.
<h2>דף לט:</h2>
עתה נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסתות, ואת שאינו ראוי, שאילו קבעה אותו בזמן הראוי לקבעו דינו כוסת קבוע, ואם קבעה אותו בזמן שאינו ראוי אפילו ראתה בו כמה פעמים דינו כוסת שאינו קבוע. וכבר בררנו כי הוסת הקבוע, בין שהוא מגופה בין שהוא חוץ מגופה, צריך לעקרו שלשה פעמים, וצריכה בדיקה בשעת הוסת כדי לטהרו. ואם לא בדקה ולא ראתה, אסורה לשמש אפילו עד כמה, עד שתבדק. ועוד בררנו כי וסת הימים אסורה לשמש כל אותה עונה או יום או לילה, אבל וסתות הגוף מותרת לפני הוסת ואפילו באותה עונה, ואם בדקה בשעת הוסת ומצאה טהור מותרת לאחר הוסת מיד, והיא שהיתה למודה לראות בתוך הוסת כאשר פרשנו. ואחר שבררנו כל זה, צריכין אנו לפרש הזמן שהוא ראוי לקביעה. ונאמר כי שבעת ימי נדה אינם ראויים לקביעת וסת [ל"ט ע"ב], שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה ראייתה וראתה בחמשא בירחא, ועשתה כן אפילו כמה פעמים, לא קבעה וסת לחמשא בירחא, כי אם לריש ירחא בלבד. ולריש ירחא חוששת עד שתעקור אותו שלשה פעמים, וצריכה בדיקה לטהרו, כמו שבארנו, אבל לחמשא בירחא אינה חוששת אלא פעם אחת, ואם עקרה אותו פעם אחת, החמישי הותר, ראש חדש לא הותר עד שעקרה שלשה פעמים. אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כגון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד, ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא, אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה, קבעה לה וסת בריש ירחא, הואיל והשנים הראשונים הוחזקו ממעין סתום [ל"ט ע"ב]. וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא [שם] דמים יתירי איתוספו בה. (ואמרינן) [ואיתמרו] עלה תרין פרושי. איכא מאן דמפרש דראיית ריש ירחא הוא עיקר וסת, והקדמת עשרין וחמשא תוספות אותו הוסת הוי, ומדקרי ליה תוספות הוסת לא חיישא לההיא ראיה כלל. וזהו הדעת הראשון מן השלשה פנים שזכרנו למעלה בחשש הוסתות. ולזה הדעת כל שכן ראיות שבתוך ימי הנדה שאין חוששים להן כלל. ויש מפרשים דהא דאמרינן בראיות עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה, לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיית ריש ירחא, אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילה לראיית עשרין וחמשה, דראיית עשרים וחמשה דמים יתירי הוא דאיתוספו בה ודלמא וסת(ה) אחרינא קא קבעה. ובין הלין תרין פרושי איכא דראיית עשרין וחמשא, ללישנא קמא לא חיישא כלל, וללישנא בתרא חיישא. ומסתברא לחומרא. אבל ראיות שבתוך ימי הנדה, שורת הדין טפילה נינהו לתחילת הוסת, ואפילו הפסיקה ביניהן. מיהו הא אכרענא לעיל דכיון דאיכא שופעת ומדלפת שהן כראיה אחת ושעה אחת [לענין דייה שעתה כדאיתא פ"ק דנדה (י' ע"ב)]. ואשה כיון שהוחזקה בארבעה ימים או חמשה רצופים לראייתה אינה בודקת עצמה ואינה יודעת אם מפסקת ביניהם אם לאו, [א"נ כיון דאיכא למיחש להקדמת הוסת או לאיחורו כדכתיבנא לעיל], הילכך חוששת לכולם, ועיקר הוסת נמי הוי, כדכתיבנא לעיל. והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה, אי חזייא הכי תלתא זמני קבעה לה נמי וסת מעשרין וחמשא ולריש ירחא. והא דאמרינן דאין קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלתא זימני חזי להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא, ובזימנא תליתאה קא חזיא בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא, דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשא דירחא בדוכתיה אגלאי מילתא דחמשא בירחא עיקר וסתה וריש ירחא קמאי תוספת דמים, אפ"ה לא קבעה. אשתכח דכי האי גונא לא קבעה לה וסת כלל, בריש ירחא הא לא קבע לה, וחמשא בירחא אכתי לית לה אלא חדא זימנא, וכי משלמא עליה תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא. וכשם שאין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כך אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה. דתנן בסוף פרק בנות כותים [ל"ח ע"ב] כל אחד עשר בחזקת טהורה, ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל [ל"ט ע"א] לומר שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, מאי טעמא, דאסתלקו דמיה בימי נדתה. ומדאיבעיא ליה לרב פפא עלה דהא מילתא מקבע לא קבעה מיחש (חיישא) מהו דתיחוש לה, ושקלינן וטרינן עלה, אלמא הכי הלכתא. ועוד דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה [ס"ד ע"א] א"ר פפא לא אמרן אלא למקבע דבעינן תלתא זימני, אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא לה, ואקשינן עלה מאי קמ"ל תנינא שנתה ליום עשרים זה וזה אסורים, מהו דתימא הני מילי היכא דקאי בתוך ימי נדתה, אבל היכי דקאי בימי זיבתה אימא לא תיחוש ליה, קמ"ל. מדאמר רב פפא הכי שמע מינה דבימי נדה, דהיינו בתחלת י"ח יום של נדה קבעה לה וסת, אבל בימי זיבה לא קבעה לה וסת, ומאי נינהו, י"א יום שבין נדה לנדה, ולהכי אצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלא חזיא ההיא ראיה למקבע לה וסת, מיחש מיהא חיישא לה. ואיכא מ"ד דלית הלכתא כשמואל, דרבי יוחנן וריש לקיש פליגי עליה, דתרוויהו מודו דבימי זיבה קבעה לה וסת, דלא פליגי אלא בימי נדתה, אבל בימי זיבה לתרווייהו קבעה. ולאו מילתא היא, דהא אוקימנא למילתייהו כגון דאתחזי לתרי זימני קמאי ממעין סתום, כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא, דכיון דתרי זימני קמאי בימי נדתה חזיתינהו, אע"ג דשלישית הואי בתוך ימי נדתה ממש בתר רובא קמא שדינן לה, וכי היכי דלגבי נדתה קבעא לה וסת בכה"ג, כל שכן בתוך ימי זיבתה דקבעה לה, וכה"ג שמואל נמי מודה, דאע"ג דאחד עשר לא חזו למקבעא בהו וסת, אי חזאי מעיקרא שתי ראיות מריש ירחא לריש ירחא, ובשלישית חזאי בעשרין בירחא ובריש ירחא, דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה, קבעא לה וסת, הואיל ותרי קמייתא חזאי ממעיין סתום. ולא פליג שמואל בימי זיבה בהדי רבי יוחנן וריש לקיש. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דנדה [י"א ע"א] לענין קפיצה, דאמרינן דהיכי דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ובחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה לה וסת לימים, אלמא קבעה וסת מחד בשבא לחד בשבא, דהיינו בתוך י"א יום שבין נדה לנדה. ההיא לא קשיא מידי, דהתם לא לאשמועינן דאשה קובעת [וסת] בימי (נדתה) [זיבה] קא אתי, אלא לאשמועינן וסת דקפיצות, והאי דנקט חד בשבא לסימנא בעלמא הוא דנקט. אי נמי דהתם איכא למימר בחד בשבא דקאי לה בימי נדה קאמר, כגון דאתחילה בחד בשבא, והדר חזאי בחד בשבא אחרינא דעשרין ותרתין. וכיון דחזינן שמעתא בהדיא דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה, ומתניתין נמי דקתני וכל י"א בחזקת טהורה, ושמואל נמי על מתניתין אמרה לשמעתיה, וחזינן סוגיא דאמוראי בתראי כוותיה, לא שבקינן האי מימרא דאיתמר בהדיא ונקטינן מלתא דלא אתיא אלא מכללא ולא איתמרא בהדיא. הילכך כיון דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בתוך י"א, היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו לראייתה, דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה, רואין את האמצעית כאילו אינן, והשאר קובעת לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דקיימי אהדדי בימי נדה, ואי חזאי בהו ארבע ראיות מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה קבעה לה וסת להפלגת עשרין ותשעה, ובעיא עקירה תלתא זימני ובדיקה. אבל אמצעיות דקיימי בימי זיבה לא בעיא בדיקה, ועקרא להו בחדא זימנא. מיהו דוקא להנהו ראיות דקיימי בתוך שמנה עשר יום לראיה הראשונה, אבל היכא דרגילה למיחזי חמשה ימים בכל וסת, ותרי יומי קמאי מינייהו קיימי בימי זיבה לראיה הראשונה, ותלת בתראי קיימי בימי נדה, הנך תלתא יומי בתראי דחזו לקביעת וסת קבעה בהו בתלתא זימני. ואפילו היכא דשפעת בהו בהנך חמשא יומי כולהו, אע"ג דאמרינן [י' ע"ב] שופעת אינה אלא כראיה אחת (דמתוך) [ומתוך] אחד עשר היא, אפילו הכי קבעה לה וסת, דחיישינן שמא הפסיקה (הלילה) [בלילה] מתוך השינה ולא ידעה. ואי הוו תלתא (זימני) [מינייהו] בתוך אחד עשר יום ותרי מינייהו בתחלת שמנה עשר יום, אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד דספרה שבעה נקיים, מסתברא לי דלמקבע בהו וסת בימי נדה חשבינן להו וקבעה, דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעה בהו וסתה אמתניתין קאי, דקתני כל אחד עשר בחזקת טהורה, ועלה אמר שמואל לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך אחד עשר, ודוקא קאמר אחד עשר, אבל ימים הראויים לספירת אחד עשר לא קאמר, דקים להו לרבנן דבשבעה ימי נדה היא מתמרקת מדמיה, ולא הדרי אלא עד שמונה עשר יום. וכי מטיא לשמנה עשר, בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת. הנה זה הטעם עוד סיוע למה שאמרנו למעלה דרבי יוחנן וריש לקיש לא פליג[י] אדשמואל, דאפשר לאוקי למלתייהו בימי זיבתה ממש בענין הזה שפירשנו, ושמואל נמי מודה בהא, דכה"ג אפילו בימי זיבתה קובעת לה וסת, ובעי תלתא זימני למעקרינהו ובבדיקה. הנה פרשנו כי ימי הנדה וימי הזיבה אינם ראויים לקביעות וסת, ועל הדרכים שפרשנו.
<h2>דף סג.</h2>
נשאר לנו לפרש וסתות שהן (בגופה) [מגופה]. ונאמר כי הוסתות שהן מגופה אין להן זמן קבוע, לא לימים ולא להפלגה ולא לשום צד שוה. ואע"פ כן הוא נקבע בשלשה פעמים בכל זמן חוץ מימי עיבורה וימי מניקתה ומקום חרדה ואחד עשר יום שבין נדה לנדה שדמיהן מסולקין, אלא שהיא חוששת להם עד שיעקרו פעם אחת, ואפילו בלא בדיקה. וכבר פרשנו דיני חושיהם, כי כמו שאין וסתם תלוי ביום, כך אין חושיהם חושי יום, אלא חושי השעה בלבד. והוא שהיתה הראיה נבלעת בתוך (ימי) [זמן] הוסת, אבל אם היתה הראיה נמשכת לאחר הוסת, הרי זו מותרת לפני הוסת ואסורה לאחר הוסת עד סוף היום, וצריכה בדיקה לטהר את היום ולהתירה לבעלה אחר העונה, כאשר כתבנו למעלה. ומה שאמר שמואל בגמרא [ס"ג ע"ב] הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למה שלא מנו חכמים שלש, לית הלכתא כותיה, דאליבא דרבי קאמר ליה, וקיימא לן כרשב"ג בוסתות [יבמות ס"ה ע"א], דבעי תלתא זימני בין לוסתות דגופא בין לוסתות דיומי, כסתמא דמתניתין דתנן [ס"ג ע"א] אלו הן וסתות מפהקת ומעטשת, חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורת אוחזת אותה, וכן כיוצא בהן, כל שתקבענו ג' פעמים הרי זה וסת. שופעת, פרשוה בגמרא שופעת דם טמא מתוך דם טהור. צמרמורת, כעין אשתא צמירתא. וכן כיוצא בהן, לאתויי ראשה כבד עליה ואיבריה כבדין עליה, ורותחת, וגיסה. גיסה, פירוש חוששת בכסל[י]ה, פירוש אחר רוצה להקיא, מעין אכילה גסה.
<h2>דף סג:</h2>
ועוד יש לה וסתות אחרות שהן מגופה, אלא שהן תלויין במעשה ובימים, כגון אכלה שום וראתה, אכלה בצל וראתה, כסכסה פלפלין וראתה, קפצה וראתה, וכן אם אכלה כל דבר חורפא וראתה, כיון שקבעה לה שלשה פעמים הרי זו וסת. מיהו הנך כיון דמחמת אונסא קא אתו, לא קבעה לה לא בימים לחודייהו ולא בקפיצות ואכילות לחודייהו, דתניא [י"א ע"א] כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת. ואמרינן בגמרא לא קבעה וסת לא לימים לחודייהו ולא לקפיצות [לחודייהו], אלא לימים ולקפיצות. לא לימים לחודייהו, שאם קפצה בריש ירחא וחזאי, וקפצה בריש ירחא וחזאי [וקפצה בריש ירחא וחזאי], לא קבעה לה וסת לריש ירחא בלחוד, ואפילו קדמה וקפצה בעשרים וט' ולא חזאי, דסד"א אגלאי מילתא דיומי קא גרים ולא קפיצות, אפ"ה לא קבעה לה וסת לימים לחודייהו. ולא [ל]קפיצות לחודייהו, שאם קפצה בריש ירחא דניסן וחזאי, וקפצה בריש ירחא דסיון וחזאי, וקפצה בריש ירחא דתמוז וחזאי, אע"ג דכולהו ראיות בריש ירחא נינהו, לא קבעה וסת לא לקפיצות ולא לימים. אבל אם קפצה בשלשה ראשי חדשים רצופות וראתה, קבעה לה לימים וקפיצות, דכל ריש ירחא דתקפוץ מוחזקת בטומאה, עד שתקפוץ שלשה ראשי חדשים רצופים ותמצא טהורה, כאשר אמרנו למעלה שאין הוסת נעקר אלא כעין שהוא נקבע. וכמו שפרשנו הדין לקפיצות, כך הוא לאכילות, כי כל ראיה שאינה באה אלא ע"י מעשה הרי היא כקפיצה. וכמשפט קביעתן כך היא עקירתן, שתאכל שלשה פעמים באותן הזמנים שהיתה למודה לראות, ותבדק ולא תראה, אבל אם לא אכלה ולא ראתה אפילו כמה חדשים אין זו עקירה.
ואלו וסתות הנקבעים ע"י קפיצות ואכילות, כמו שהן נקבעים בשלשה פעמים, כך היא חוששת להן בתחלת קביעתן. שאם קפצה וראתה בריש ירחא דניסן וקפצה (וראתה) בריש ירחא דאייר, חוששת לקפיצה, ומקפיצתה ואילך חוששת כל היום. ואם לא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לה, שכבר נעקר בפעם אחת. נמצאו שני דינין בחושי הוסתות שהן מגופה, כי יש שהיא מותרת לפני וסתה ולאחר וסתה, ויש שהיא מותרת לפני וסתה ואסורה לאחר וסתה. (כי) [אם] אותה הראיה כולה נבלעת בתוך הוסת, מותרת לפני הוסת, ולאחר הוסת אם לא ראתה בתוך הוסת. ואותה שהיא לאחר הוסת, או שהרגילה להתחיל מתוך הוסת ונמשכת לאחר הוסת, מותרת לפני הוסת ואסורה לאחר הוסת. ושאר הוסתות שהן תלויים בימים, כבר אמרנו שהיא חוששת אליהם בכל אותה עונה. וכך היא דינה, שאם היתה למודה כל ימיה לראות ביום אינה חוששת אלא ביום, ואם היתה למודה לראות בלילה אינה חוששת אלא בלילה. ואם ראתה שלשה פעמים ביום והרביעית בלילה, או שלשה פעמים בלילה והרביעית ביום, חוששת ביום ובלילה, מפני חשש הוסת הראשון, ומפני חשש השנוי שהוא אחרון. ואם ראתה פעמים ביום ופעמים בלילה שלא על הסדר, או שראתה הראשונה ביום והשלש אחרונות בלילה, או הראשונה בלילה והשלש אחרונות ביום, או שלש (ביום זה) [בזה] ושלש בזה, חוששת לאחרונה בלבד. וכל זה הענין שאמרנו אינו אלא לעונה הראשונה, אבל שאר ימי הוסתות אין בהם הפרש בין עונת היום לעונת הלילה, ובכולן היא אסורה, לפי שאין האשה בודקת תוך ימי נדתה בימים שהיא רגילה לראות, ואינה מבחנת בין עונת היום לעונת הלילה. ואם בדקה, הכל לפי מה שבדקה.
והיכא דרגילה למיחזי בהנץ החמה גופיה, אי נמי דלא קים לה במילתא שפיר ולא ידעה אי קודם הנץ החמה אי לאחר הנץ החמה, ודאי נקטינן להו לחומרא כל הלילה וכל היום. [נ"א. איכא מאן דאמר דנקיטינן בה לחומרא ואסורה כל הלילה וכל היום. ואיכא מ"ד כיון דוסתות דרבנן כל שכן סמוך לוסת, הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נדתה. ומסתברא כוותיה. מיהו לההוא גונא מיהת איבעי ליה לאיניש למיחש כי היכי דלא ליתי לידי איסור נדה]. והיכא דרגילה למיחזי ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד לאחר הנץ החמה ודאי, איכא מאן דאמר אסורה בלילה וביום, מאי טעמא כיון דההיא שעתא כולה שעת הוסת היא, ואפילו לרבי יוסי דאמר אף ימים ושעות וסתות מודה (בשעת) [דשעת] הוסת מיהת אסורה לשמש בכולה, הלכך לרבי יהודא דאמר כל עונה שלה, ומפני שעת הוסת כל עונה נאסרת, כל היום וכל הלילה אסורה, שהרי וסתה בלילה וביום הוא. ואיכא מאן דאמר דכל כי האי גוונא בתר תחילת הוסת אזלינן, ולא מתסרא אלא בלילה, ואע"ג דכולה שעת הוסת אסורה לשמש ואפילו לרבי יוסי, הני מילי לשעת הוסת בלחוד, אבל לאסור את שלפניו ואת שלאחריו לא אסרינן אלא לההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה. ואם בדקה קודם הנץ החמה ולא ראתה אסורה לשמש כל אותה עונה [נ"א. שעה], אבל כל היום מותרת, לפי שעיקר הוסת בתחלתו הוא, דאמרינן לקמן [ל"ט ע"ב] שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה, אלמא כלהו ימי נדה בתר ראיה קמייתא שדינא להו, והכא נמי סוף ראיה בתר תחילתה שדינא להו. ואנן אכרענן בהא מילתא כי הא סברא בתרא, מהא דתניא [ס"ג ע"ב] היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי רבי יוסי, ורבי יהודה אומר כל הלילה שלה, ואוקימנא להא דרגילה למחזי בסוף לילה. והא ודאי כל היכא דתני עם לאלתר משמע, (ואם כן) [ואי ס"ד] דכהאי גוונא אסורה ביום ובלילה היכי קתני כל הלילה שלה, והא אי אפשר דלא עיילה ראיה בתוך הנץ החמה ותתסר ביממא ובליליא. ועוד סתמא קתני להיות רואה, ולא מפליג בין ראיה מרובה לראיה מועטת. הילכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד. והא דאמרינן דכל אותה עונה אסורה, דוקא בוסתות דיומי, אבל בוסתות דגופי, כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה וכל אותן השנוים במשנתינו פרק האשה שעושה צרכיה [ס"ג ע"א], אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד, בין יש לה יום קבוע לאותן סמנים בין אין לה, אבל לפני וסתה מותר. ואם בדקה בשעת וסתה ולא ראתה, מותרת לאחר הוסת. וראיה לדבר, מדקתני עלה במתניתין [ס"ג ע"ב] רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות, משמע דהכי קאמר כי היכי דוסתות דגופא לא מיתסרא אלא לשעתה, הכי נמי וסתות דיומי לא מתסרא אלא לשעתה, ולמאן קאמר, לאו לרבי יהודה בר פלוגתיה, אלמא בוסתות דגופא לא פליג רבי יהודה. ודוקא כשהיא רגילה לראות כל הראיה בתוך הוסת, אבל אם רגילה לראות ממנה אחר הוסת, אסורה מן הוסת ואילך כל היום, וצריכה בדיקה אחר הוסת כדי לטהר הוסת, וכדי להתירה לבעלה אחר אותה עונה. אבל קודם הוסת מיהא מותרת בלא בדיקה. ואע"ג דאכרענן לעיל דבתר תחלת הראיה אזלינן, הני מילי בשתי עונות, דלא אסרינן עליה אלא ההיא עונה דתחלת הוסת קאי בגוה, אבל תוך הוסת ואחר הוסת חדא עונה היא, וכיון דפשטה ראייתה אחר הוסת, כולה יומא (מתפס) מן הוסת ואילך מתסרא.
שער תיקון הוסתות, ראיתי לפרש [בו] תחלה חשש הוסתות, לוסת הקבוע ולשאינו קבוע. ואחר נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסת ואת שאינו ראוי. ואחר נפרש ענין הוסת באיזה דרך הוא נקבע. ותחילה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן היא, דפלוגתא דרב ושמואל היא, דאיתמר [ט"ז ע"א] הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה, אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור, קסבר וסתות דרבנן, ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא, קסבר וסתות דאורייתא. וקיימא לן כרב באיסורי [כ"ד ע"ב]. ועוד דמוקמינן לפלוגתייהו כתנאי, דתניא הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה, רבי מאיר אומר טמאה נדה, וחכמים אומרים תבדוק, שמואל קאי כרבי מאיר ורב קאי כרבנן. ועוד מדבעי רבא מרב נחמן [שם] וסתות דאורייתא או דרבנן, ובלישנא בתרא פשט ליה וסתות דרבנן, אלמא מדהכי פשט ליה דהכי הלכתא. ועוד מדאמרינן ביבמות [ס"ב ע"ב] חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, ומוקמינן לה אפילו בשעת וסתה, שמע מינה וסתות דרבנן, ובמקום מצוה לא גזור, דאי דאורייתא היכי שרינן ליה, ועוד דמחייבינן ליה נמי, אלא שמע מינה דרבנן היא. והכין פסק רב אחא, וכן פסק בעל ההלכות. ואע"ג דתניא [ס"ג ע"ב] והזרתם את בני ישראל מטומאתם [ויקרא ט"ו], אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה עונה, ההיא אסמכתא בעלמא היא. מיהו אע"ג דחששא דרבנן היא, אמרו רבנן שאם הגיע יום וסתה ולא בדקה ולא ראתה תבדק לאחר מיכן, אם מצאה טהור טהורה ואם מצאה טמא טמאה. ומדאמרינן תבדק שמע מינה שהיא בחזקת טומאה ואסורה לשמש עד שתבדק. ואע"ג דאמרינן [ס"ג ע"ב] אינה אסורה אלא אותה עונה בלבד, הני מילי כשבדקה ביום וסתה ומצאה טהורה, אבל אם לא בדקה אסורה עד שתבדק. [אי נמי לא אתינן למעוטי אלא עונות שלפני הוסת, דאע"ג דצריך לפרוש ממנה סמוך לוסתה, דוקא אותה עונה בלבד, אבל שאר עונות שלפני אותה עונה לא, אבל לאחר הוסת אפילו כמה עונות אסורה עד שתבדק]. מיהו לאותה עונה לא סגיא לה בבדיקה מידי, דכולי יום הוסת כשעת הוסת דמי, דקיימא לן כרבי יהודה דאמר [שם] כל היום שלה, ומאי כל היום שלה, עונת היום. והני מילי כשהיא רגילה ביום, או אפילו עם הנץ החמה מיד, אבל רגילה לראות בלילה, ואפילו קודם הנץ החמה מיד, אינה חוששת אלא בלילה ואם בדקה ולא ראתה מותרת לשמש ביום.
נשאר לנו לפרש עוד עונה אחרת, שאינה לא מוסת קבוע ולא מוסת שאינו קבוע, לא מוסת הגוף ולא מוסת האונסין, ואסורה לשמש עונה אחת. והיא אותה שאמרו פרק ערבי פסחים [פסחים קי"ג ע"ב] אמר רב משום יוסף איש הוצל אשה היושבת על דם טוהר אסורה לשמש, וכמה עונה. ופירש בעל ההלכות כיון דנפקא מימי טהרתה לימי טומאתה הויא לה כשעת וסתה. והטעם הזה קשה לי מאד מכמה ענינים. האחד, כי האשה הזאת כבר יש לה וסת קבוע ליום (אחד) [אחר]. ועוד, אם אותה האשה רגילה לראות ביום, מפני מה אסורה בלילה. ואפילו אין לה וסת קבוע כלל מאיזה טעם אסורה, והלא ימי עיבורה וימי מניקתה דמיה מסולקין. והשתא י"א יום שבין נדה לנדה אמרו [ל"ט ע"א] שהיא מותרת לשמש, ואפילו לרבי מאיר דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בי"א יום מודה, ועוד אמרו [שם] שאינה צריכה בדיקה לא בי"א ולא בימי עיבורה ומניקה, ואפילו הגיע עת וסת בימי עיבורה לא בעיא בדיקה, והיכי אמרינן הכא דבלא וסת ובלא שום ראיה אסורה. ועוד, ברייתא דטועה הויא תיובתא, דתניא [כ"ט ע"ב] הרי שיצאה מלאה ובאת ריקנית והביאה לפנינו שלש שבועים טהורים ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור, משמשת אור לל"ה, ומטבילים אותה צ"ה טבילות וכו', ואמאי היא משמשת כלל והא כל יומא ויומא מספקינן ליה בסוף לידה ותחלת (לידה) [נידה]. אלא טעמא דמילתא, מתוך שהוא רגיל בה בימי טוהר ואינו נמנע ממנה עם דמיה, שמא יהא רגיל בה בימי טומאתה ואע"פ שתראה, ולא יזהר לחשב את ימיה, ויבא לידי איסור חמור. ולפיכך גזרו עליה, ואע"פ שלא תראה ואינו יום הוסת, שיתרחק ממנה עונה אחת בתחלת ימי טומאתה, כדי שיהא לו היכר עד שכבר נכנסה בימי טומאתה, ויפרוש ממנה בימי נדתה כראוי. ומפני כך לא אסרוה בברייתא דטועה מלשמש בלילה הראוי לה, לפי שהאשה כבר נהגה איסור גדול בעצמה ואפילו בימים שלא ראתה כלל, הלכך אין כאן גזרה. [נ"א. ולפיכך גזרו עליה ואע"פ שלא תראה, כדי שיתרחק ממנה בימי טומאתה וזאת העונה תהיה לו היכר עד שכבר נכנסה בימי טומאתה ויפרוש ממנה בנדתה כראוי. ומפני כך לא אסרוה לזאת הטועה מלשמש בלילה הראוי לה, לפי שזו כבר נהגה איסור גדול בעצמה ואפילו בספק ואפילו בימים שלא ראתה כלל, הילכך אין כאן גזרה]. וזה הטעם ישר נוכח. ולפי זה הטעם, אותה עונה אין לנו עכשיו, שהרי אין לנו דם טוהר כלל, וימי טוהר וימי טומאה אחת הם. ולזה שומעין שאמר כהלכה, תהלה לאל מרומם על כל ברכה.
ואמרי רבנן דלא שנא וסת קבוע ולא שנא וסת שאינו קבוע, חוששת ליום ראייתה. דתניא [ס"ג ע"ב] היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים, זה וזה אסורים. ואמר (רבא) [רב פפא] [ס"ד ע"א] לא תימא דקאי יום השינוי בימי נדתה, אלא אפילו קאי לה בימי זיבתה, כגון שהיתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ושנתה לששה עשר או לשבעה עשר, דקאי לה בתוך שמונה עשר יום לראיית נדתה, אף על גב דההיא ראיה לא חזיא לקביעת וסת כדאמרינן לקמן [ל"ט ע"א], מיחש מיהו חיישא לה. ומדקתני זה וזה אסורין משמע דכי הדדי נינהו, אלמא לוסת שאינו קבוע נמי חוששת כל היום. ומסתברא לן דוקא שלא קבעה וסת לא לימים ולא לשעות, אבל אם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לה לימים, אינה חוששת אלא לשעתה בלבד, דעד כאן לא פליג רבי יהודה עליה דרבי יוסי אלא בלמודה לימים, כדתניא [ס"ג ע"ב] היה למודה להיות רואה ליום עשרים משש שעות לשש שעות והגיע יום עשרים ולא ראתה אסורה לשמש כל שש שעות דברי רבי יהודה, ורבי יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות וכו'. הכא הוא דפליג רבי יהודה, דכיון דלמודה ביום עשרים אע"ג דלמודה בשש שעות, קביעותה דיומא אסר לה ועקר לקביעותה דשעה, דחיישינן כיון דקביע לה וסת בהאי יומא כולי יומא זמנה היא, אבל היכא דקביע לה וסת לשעות ולא קביע לה וסת ליומא, ודאי קביעותה דשעה מהני לה, ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לה לקביעותה דשעה. ותו איכא למיגמר להא מילתא מההיא אתתא [ס"ו ע"א] דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה הוית חזיא דם, ואתית לקמיה דרבי יוחנן, ואמר לה שמא דימת עיריך עלתה ביך לכי והבעלי לו על גב הנהר. והא התם דבין שהיה לה וסת בין שלא היה לה וסת יום טבילתה לא היתה קבוע, פעמים מקדמת ופעמים מאחרת, וביום טבילתה היתה לה שעה קבועה לראיה, שבכל עת שהיתה נכנסת לעיר וחברותיה מרגישות בה מיד רואה, ואעפ"כ לא חשש רבי (יהודה) [יוחנן] אלא לשעתא בלבד, דהיינו שעת כניסתה לעיר, אבל קודם כניסתה לעיר התירה, ש"מ שאם קבעה וסת לשעות ולא קבעה לימים אינה חוששת אלא לשעתה בלבד.
ואשה שהיא רואה בעונותיה בימי עיבורה ובימי מניקתה, כיון שלא הפסיקה שלשה עונות הרי היא חוששת ליום וסתה ואסורה לשמש. מיהו לא בעיא בדיקה, שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מאותו יום ואילך. ואם עברו עליה שלש עונות, כיון שלא בדקה ולא ראתה שוב אינה חוששת עד שתשוב לראות. וכן אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה, מותרת מאותו יום ואילך, מפני שחרדה מסלקת את הדמים. והאי עיבורה דאמרינן הכא דדמיה מסולקין, דוקא משהוכר העובר שלה, אבל עד שלא הוכר עוברה הרי היא כשאר נשים ובעיא בדיקה. וכל אשה צריכה לחוש תחלה בימי עיבורה, עד שיעברו עליה שלש עונות בלא ראייה ובדיקה.
ואשה שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה ולסוף שלש עונות ראתה, כבר אמרנו שחזרה לוסת הראשון וחוששת מעונה לעונה, שאורח בזמנו בא. ואם הפסיקה שלש עונות אחרות ולבסוף ראתה, כמו כן חזר הוסת למקומו וחוששת מעונה לעונה [שעדיין הוסת במקומו]. אבל אם הפסיקה שלש עונות אחרות ולבסוף ראתה, שוב אינה חוששת מעונה לעונה, שכבר עקרה הוסת הראשון שהיה קבוע לעונות, וקבעה לה וסת אחר בהפלגת שלש עונות.
ואשה שקבעה לה וסת, באיזה ענין שתקבע אותו, או קרוב או רחוק, אינה חוששת אלא לאותו וסת בלבד. וזה חומר יש בוסת שאינו קבוע מן הקבוע, דלוסת שאינו קבוע חוששת בתחלת וסתה לשתי חששות, אחת לימי החדש ואחת לשיעור הפלגה, כמו שנפרש לפנינו בקביעת הוסתות, מה שאין כן בקבוע.
הנה כתבנו חושי הוסתות וזמני קביעתן ועניני קביעתן כפי שכלנו והשגת ידינו, ומצאנו מכללם עשרה וסתות, ודיניהם שבע. הוסת הראשון, הוא [הקבוע] בימי החדש. והשני, הקבוע בהפלגה. והשלישי, הקבוע בדלוג. והרביעי, הקבוע בסרוג. והחמישי, הקבוע בשעות ואינו קבוע בימים. והששי, וסתות דגופה שלא על ידי אונס בימים הקבועים. והשביעי, [וסתות דגופא ע"י אונס בימים קבועים. והשמיני], וסתות דגופה שלא על ידי אונס בימים שאינן קבועים. והתשיעי, וסת דגופא ע"י אונס בימים שאינם קבועים. כל אלה בימים הראוים לקביעתן. ויש עוד עשירי שאינו בזמן קביעות, ואעפ"כ חוששת לו, והיא הוסת הנקבע בשעת סלוק דמיה, כגון ימי עיבורה וימי מניקתה וימי י"א שבין נדה לנדה וזמן החרדה. והוסת עשתי עשר הוא שאין לו שום קביעות, שלא ראתה בו אלא פעם אחת או פעמים, ודומה לאלו לענין חששא. וכל אלה הוסתות נחלקים לשבעה דינין. כי הוסתות שנקבעו לימי החדש, נעקרים בימי החדש. והוסתות שנקבעו בהפלגות, עקירתן בהפלגות. והוסתות שנקבעו בדלוג או בסרוג, עקירתן בדילוג או בסירוג. וכל אלה אין נעקרין אלא בשלשה פעמים כמו שנקבעו בשלשה. וכל אלה חוששת לכל יום הוסת, בין שיש להם שעה קבועה לוסת בין שאין להם. וכל אלה צריכה בדיקה או בשעת הוסת או לאחר הוסת. הנה לכל אלה דין אחד בענין הזה. והדין השני שיש הפרש בין הוסתות האלה בתחילת קביעתן. כי הוסתות שהתחילה בהם בימי החדש או בהפלגה, חוששת להם בפעם או בפעמים לכל היום, אבל בוסת הדלוג או בוסת הסרוג, אינה חוששת עד שתקבענו. עוד יש ביניהן דין שלישי, כי וסת הדלוג אינה חוששת לו כלל לא יום ולא יומים עד שתקבענו שלשה פעמים, אבל הסרוג חוששת לו מחדש לחדש ולא יותר, מפני שהשני עקירה לראשון. [נ"א. כי וסת הדלוג משהוקבע אינה חוששת עוד לעולם לכל הראשונים שראתה בהם, כי אם לפנים היא חוששת כדרך הדלוג, אבל וסת הסירוג משהוקבע מיהת חוזרת על העקב וחוששת לימי ראיותיה על פי הסירוג שקבעה בו]. ודין הרביעי, הוסת שהיא קבוע לשעות ואינה קבוע לימים, שאינה חוששת אלא לשעתו. והוא נעקר בשעה אחת ואפילו בלא בדיקה. והדין החמישי, הוסת שאינו קבוע לא לימים ולא לשעות, חוששת לכל אותה עונה. והוא נעקר ביום אחד, ואפילו בלא בדיקה. והדין הששי, הוסת הנקבע על ידי האונס, [שאינו נקבע] אלא בימים ובמעשה, אבל לא בימים בלבד ולא במעשה לבד. ואינה חוששת לפני המעשה, וצריכה שלשה פעמים לעקרו, ובבדיקה. ודין השביעי, וסתות דגופה שלא ע"י אונס, כגון מפהקת וחברותיה, שהוא נקבע בכל עת ואע"פ שאין לה ימים מיוחדים. ובזה שני דינין, האחד שהיא חוששת לשעתו בלבד, ומותרת לפני הוסת ולאחר הוסת [והוא שבדקה בשעת הוסת], והוא כגון שהראיה כולה נבלעת בתוך הוסת. והשני אם הראיה לאחר הוסת, או שמתחלת מתוך הוסת ונמשכת לאחר הוסת, הרי זו מותרת לפני הוסת, וחוששת לאחר הוסת עד סוף העונה. הרי אלו י"א וסתות. וכולן על ז' הדינין הללו נחלקים, כי הוסת שנקבע בימים שאינם ראוים לקביעות הוסת, הרי הן כוסת שאינו קבוע ואע"פ שקבעתו כמה פעמים.
ואע"פ שהשוו וסת שאינו קבוע לוסת הקבוע לענין חששא, אבל לענין עקירה לא שוו אהדדי. דכל וסת שהוא קבוע שלשה פעמים צריך לעקרו שלשה פעמים [ס"ג ע"א], וצריכה שתבדוק עצמה ביום הוסת כדי לעקר הוסת. אבל וסת שאינו קבוע, אפילו קבעתו שני פעמים הרי הוא נעקר בפעם אחד [ס"ד ע"א], ואינו צריך בדיקה, שאם הגיע אותו יום ולא בדקה ולא ראתה, כיון שעבר אותו יום הותרה היא והותר אותו היום. ואם שנתה ליום אחר, חוששת לאותו יום לפי מה שהוא. ולעולם הוסת שלא נקבע שלשה פעמים האחרון עוקר את הראשון בפעם אחת. ועוד יש הפרש בין וסת קבוע לשאינו קבוע, שהוסת שאינו קבוע כיון שעבר עליה אותו יום ולא ראתה נעקר לגמרי בפעם אחת, ואע"פ דלא שנתה לוסת אחר. אבל וסת שהוא קבוע, אפילו עברו עליה שלש עונות כמותן ולא ראתה, כיון שלא שנתה ליום אחר נהי דאינה חוששת לאותו יום עד שתחזור ותראה בו ביום, אבל חזרה וראתה בו ביום אפילו אחר כמה הפסקות, חוזר למקומו וצריכה עוד שלשה פעמים לעקרו. מאי טעמא, דאמרינן אורח בזמנו בא. דתניא [ס"ד ע"א] היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים, זה וזה אסורים. הגיע יום עשרים ולא ראתה, מותרת לשמש עד [יום] שלשים (יום), וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה, יום עשרים ולא ראתה, יום שלשים ולא ראתה, יום עשרים וראתה, הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים, מפני שאורח בזמנו בא. שמעינן מהא שאע"פ שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה, כיון שחזרה באותו יום חזר הוסת למקומו אפילו בפעם אחת. ודוקא שלא שנתה לוסת אחר, אבל שנתה לוסת אחר כבר עקר הראשון לגמרי, ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת, וכאשה שהיא משנה את וסתה לוסת אחר דבעינן שלשה פעמים לעקור הראשון ולקביעת השני, והראשון נעשה שני והשני ראשון. ומכאן אתה למד שהאשה שאינה רואה בימי עבורה, (בשיכלו) [כשיכלו] ימי מניקתה ותחזור לראות, אם חזרה לוסת הראשון אפילו בפעם אחת, קבעה לה וסתה וצריכה שלשה פעמים לעקרו. ולא עוד, אלא אפילו חזרה לוסת אחר הרי היא כלמודה לראות בענין אחד ושנתה לענין אחר, שצריכה שלשה פעמים לעקר את הראשון. וזה חומר יש בהפסקת ימי מניקתה, מה שאין כן בהפסקה אחרת, דאלו הפסקה אחרת אם עברו עליה שלש עונות ולא ראתה כלל, ולבסוף שלש עונות שנתה ליום אחר, אינה חוששת לוסת הראשון אלא ליום השינוי. אבל בהפסקת ימי מניקתה אפילו התחילה לראות בענין אחר, חוששת לזה וחוששת לוסת האחר. ולמדנו דבר זה ממה שאמרו לענין מעת לעת [ז' ע"ב], דאלו זקנה שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה ולבסוף ראתה דייה שעתה ראייה הראשונה, ואילו גבי מניקת כיון שעברו ימי מניקתה וראתה דם מטמאה מעת לעת אפילו בראייה הראשונה, אלמא וסת במקומו עומד ודמים למקומם הם חוזרין ולא נסתלקו דמיה אלא לשעתה. והטעם [נ"א. ואע"פ שאין הראיה ברורה, מן הסברא נלמד דבר זה] מפני שכל הפסקה שהיא באה מחמת דבר הגורם, נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו, והגורם להפסקת מעוברת ומניקה מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חדש. וכן הדין לאשה שהיתה במחבא שלש עונות והפסיקה מחמת חרדה, כשהסתלק החרדה חוששת לוסתה. אבל הפסקה אחרת, אם היתה למודה מראש חדש לראש חדש והפסיקה שלש עונות, ולבסוף ראתה בחמשה בחדש, אינה חוששת לראש חדש הואיל והוחזקו לה שלשה חדשים בלא ראיה. אבל אם תחזור ותראה בראיה שנייה בראש חודש, מיד חזרה לוסתה, שכבר בא האורח בזמנו. [נ"א. ומשו"ה אילו היתה במחבא והפסיקה שלוש עונות מחמת חרדה, כשתצא מן החרדה הלא היא חוששת לוסתה לפי שלא היתה ההפסקה אלא מחמת חרדה בלבד. והפסקת מעוברת ומניקה להא דמיא, שאין הפסקתן אלא מפני שראשה כבד עליה ואיבריה כבידין עליה, ומינקת מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש, ולעולם הוסת במקומו עומד. אבל הפסקה אחרת, ודאי כיון שהפסיקה שלש עונות עקירת וסת היא, ואם שנתה לוסת אחר בסוף שלש עונות אינה חוששת לוסת הראשון אלא לשינוי הזה בלבד, אלא שאם תחזור ותראה בראיה שנית כעין הוסת הראשון כבר חזרה לוסתה מפני שאורח בזמנו בא, כמו שאמרנו למעלה]. ויש מי שאומר דמניקת כיון שעברו ימי מניקתה אע"פ שלא התחילה לראות, מיד חוששת לוסתה הראשון. והסברא הזאת אינה באה אלא בזמן שהיה וסתה הראשון קבוע לימי החדש, כגון מריש ירחא לריש ירחא, או מחמשה בירחא לחמשה בירחא, וכיוצא בהן, דכי שלמו ימי מניקתה חיישא לריש ירחא קמא דפגעה ביה, אבל אם היה וסתה הקבוע בהפלגות, כגון מעשרים יום לעשרים יום או מכ"ה לכ"ה, כשתשלים ימי מניקתה לאיזו הפלגה חוששת עד שתחל לראות. ומסתברא דבין בזה ובין בזה אינה חוששת עד שתשוב לראות, דחששא דרבנן היא, וכי לא חזיא אמרינן שמא עדיין לא חזרו דמים למקומם, שהרי כל ימי עיבורה ומניקתה דמיה מסולקין מפני שאיבריה מתפרקין, ואין נפשה חוזרת עליה עד לאחר כ"ד חדש לימי מניקתה.
עתה נפרש הזמן הראוי לקביעת הוסתות, ואת שאינו ראוי, שאילו קבעה אותו בזמן הראוי לקבעו דינו כוסת קבוע, ואם קבעה אותו בזמן שאינו ראוי אפילו ראתה בו כמה פעמים דינו כוסת שאינו קבוע. וכבר בררנו כי הוסת הקבוע, בין שהוא מגופה בין שהוא חוץ מגופה, צריך לעקרו שלשה פעמים, וצריכה בדיקה בשעת הוסת כדי לטהרו. ואם לא בדקה ולא ראתה, אסורה לשמש אפילו עד כמה, עד שתבדק. ועוד בררנו כי וסת הימים אסורה לשמש כל אותה עונה או יום או לילה, אבל וסתות הגוף מותרת לפני הוסת ואפילו באותה עונה, ואם בדקה בשעת הוסת ומצאה טהור מותרת לאחר הוסת מיד, והיא שהיתה למודה לראות בתוך הוסת כאשר פרשנו. ואחר שבררנו כל זה, צריכין אנו לפרש הזמן שהוא ראוי לקביעה. ונאמר כי שבעת ימי נדה אינם ראויים לקביעת וסת [ל"ט ע"ב], שאם ראתה בריש ירחא והפסיקה ראייתה וראתה בחמשא בירחא, ועשתה כן אפילו כמה פעמים, לא קבעה וסת לחמשא בירחא, כי אם לריש ירחא בלבד. ולריש ירחא חוששת עד שתעקור אותו שלשה פעמים, וצריכה בדיקה לטהרו, כמו שבארנו, אבל לחמשא בירחא אינה חוששת אלא פעם אחת, ואם עקרה אותו פעם אחת, החמישי הותר, ראש חדש לא הותר עד שעקרה שלשה פעמים. אבל יש ענין אחר שהאשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כגון שראתה שני פעמים בריש ירחא בלחוד, ובשלישי ראתה עשרים וחמשה וריש ירחא, אף על גב דריש ירחא בתרא קאי לה בימי נדתה, קבעה לה וסת בריש ירחא, הואיל והשנים הראשונים הוחזקו ממעין סתום [ל"ט ע"ב]. וראיית עשרים וחמשה אמרינן עלה בגמרא [שם] דמים יתירי איתוספו בה. (ואמרינן) [ואיתמרו] עלה תרין פרושי. איכא מאן דמפרש דראיית ריש ירחא הוא עיקר וסת, והקדמת עשרין וחמשא תוספות אותו הוסת הוי, ומדקרי ליה תוספות הוסת לא חיישא לההיא ראיה כלל. וזהו הדעת הראשון מן השלשה פנים שזכרנו למעלה בחשש הוסתות. ולזה הדעת כל שכן ראיות שבתוך ימי הנדה שאין חוששים להן כלל. ויש מפרשים דהא דאמרינן בראיות עשרין וחמשא דמים יתירי הוא דאיתוספו בה, לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיית ריש ירחא, אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילה לראיית עשרין וחמשה, דראיית עשרים וחמשה דמים יתירי הוא דאיתוספו בה ודלמא וסת(ה) אחרינא קא קבעה. ובין הלין תרין פרושי איכא דראיית עשרין וחמשא, ללישנא קמא לא חיישא כלל, וללישנא בתרא חיישא. ומסתברא לחומרא. אבל ראיות שבתוך ימי הנדה, שורת הדין טפילה נינהו לתחילת הוסת, ואפילו הפסיקה ביניהן. מיהו הא אכרענא לעיל דכיון דאיכא שופעת ומדלפת שהן כראיה אחת ושעה אחת [לענין דייה שעתה כדאיתא פ"ק דנדה (י' ע"ב)]. ואשה כיון שהוחזקה בארבעה ימים או חמשה רצופים לראייתה אינה בודקת עצמה ואינה יודעת אם מפסקת ביניהם אם לאו, [א"נ כיון דאיכא למיחש להקדמת הוסת או לאיחורו כדכתיבנא לעיל], הילכך חוששת לכולם, ועיקר הוסת נמי הוי, כדכתיבנא לעיל. והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה, אי חזייא הכי תלתא זמני קבעה לה נמי וסת מעשרין וחמשא ולריש ירחא. והא דאמרינן דאין קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלתא זימני חזי להו בתוך ימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זימני קמאי ריש ירחא וחמשא בירחא וריש ירחא וחמשא בירחא, ובזימנא תליתאה קא חזיא בחמשא בירחא ובריש ירחא לא חזיא, דסד"א כיון דאיעקר לריש ירחא וקאי חמשא דירחא בדוכתיה אגלאי מילתא דחמשא בירחא עיקר וסתה וריש ירחא קמאי תוספת דמים, אפ"ה לא קבעה. אשתכח דכי האי גונא לא קבעה לה וסת כלל, בריש ירחא הא לא קבע לה, וחמשא בירחא אכתי לית לה אלא חדא זימנא, וכי משלמא עליה תרי זימני אקבע לה לחמשא בירחא. וכשם שאין האשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, כך אינה קובעת וסת בתוך ימי זיבתה. דתנן בסוף פרק בנות כותים [ל"ח ע"ב] כל אחד עשר בחזקת טהורה, ואמר רב הונא בר חייא אמר שמואל [ל"ט ע"א] לומר שאין האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, מאי טעמא, דאסתלקו דמיה בימי נדתה. ומדאיבעיא ליה לרב פפא עלה דהא מילתא מקבע לא קבעה מיחש (חיישא) מהו דתיחוש לה, ושקלינן וטרינן עלה, אלמא הכי הלכתא. ועוד דגרסינן בפרק האשה שהיא עושה צרכיה [ס"ד ע"א] א"ר פפא לא אמרן אלא למקבע דבעינן תלתא זימני, אבל למיחש אפילו בחדא זימנא חיישא לה, ואקשינן עלה מאי קמ"ל תנינא שנתה ליום עשרים זה וזה אסורים, מהו דתימא הני מילי היכא דקאי בתוך ימי נדתה, אבל היכי דקאי בימי זיבתה אימא לא תיחוש ליה, קמ"ל. מדאמר רב פפא הכי שמע מינה דבימי נדה, דהיינו בתחלת י"ח יום של נדה קבעה לה וסת, אבל בימי זיבה לא קבעה לה וסת, ומאי נינהו, י"א יום שבין נדה לנדה, ולהכי אצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דלא חזיא ההיא ראיה למקבע לה וסת, מיחש מיהא חיישא לה. ואיכא מ"ד דלית הלכתא כשמואל, דרבי יוחנן וריש לקיש פליגי עליה, דתרוויהו מודו דבימי זיבה קבעה לה וסת, דלא פליגי אלא בימי נדתה, אבל בימי זיבה לתרווייהו קבעה. ולאו מילתא היא, דהא אוקימנא למילתייהו כגון דאתחזי לתרי זימני קמאי ממעין סתום, כגון דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא, דכיון דתרי זימני קמאי בימי נדתה חזיתינהו, אע"ג דשלישית הואי בתוך ימי נדתה ממש בתר רובא קמא שדינן לה, וכי היכי דלגבי נדתה קבעא לה וסת בכה"ג, כל שכן בתוך ימי זיבתה דקבעה לה, וכה"ג שמואל נמי מודה, דאע"ג דאחד עשר לא חזו למקבעא בהו וסת, אי חזאי מעיקרא שתי ראיות מריש ירחא לריש ירחא, ובשלישית חזאי בעשרין בירחא ובריש ירחא, דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה, קבעא לה וסת, הואיל ותרי קמייתא חזאי ממעיין סתום. ולא פליג שמואל בימי זיבה בהדי רבי יוחנן וריש לקיש. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דנדה [י"א ע"א] לענין קפיצה, דאמרינן דהיכי דקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ובחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה דקבעה לה וסת לימים, אלמא קבעה וסת מחד בשבא לחד בשבא, דהיינו בתוך י"א יום שבין נדה לנדה. ההיא לא קשיא מידי, דהתם לא לאשמועינן דאשה קובעת [וסת] בימי (נדתה) [זיבה] קא אתי, אלא לאשמועינן וסת דקפיצות, והאי דנקט חד בשבא לסימנא בעלמא הוא דנקט. אי נמי דהתם איכא למימר בחד בשבא דקאי לה בימי נדה קאמר, כגון דאתחילה בחד בשבא, והדר חזאי בחד בשבא אחרינא דעשרין ותרתין. וכיון דחזינן שמעתא בהדיא דאין האשה קובעת וסת בימי זיבתה, ומתניתין נמי דקתני וכל י"א בחזקת טהורה, ושמואל נמי על מתניתין אמרה לשמעתיה, וחזינן סוגיא דאמוראי בתראי כוותיה, לא שבקינן האי מימרא דאיתמר בהדיא ונקטינן מלתא דלא אתיא אלא מכללא ולא איתמרא בהדיא. הילכך כיון דקיי"ל דאין אשה קובעת וסת בתוך י"א, היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו לראייתה, דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה, רואין את האמצעית כאילו אינן, והשאר קובעת לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה דקיימי אהדדי בימי נדה, ואי חזאי בהו ארבע ראיות מעשרים ותשעה לעשרים ותשעה קבעה לה וסת להפלגת עשרין ותשעה, ובעיא עקירה תלתא זימני ובדיקה. אבל אמצעיות דקיימי בימי זיבה לא בעיא בדיקה, ועקרא להו בחדא זימנא. מיהו דוקא להנהו ראיות דקיימי בתוך שמנה עשר יום לראיה הראשונה, אבל היכא דרגילה למיחזי חמשה ימים בכל וסת, ותרי יומי קמאי מינייהו קיימי בימי זיבה לראיה הראשונה, ותלת בתראי קיימי בימי נדה, הנך תלתא יומי בתראי דחזו לקביעת וסת קבעה בהו בתלתא זימני. ואפילו היכא דשפעת בהו בהנך חמשא יומי כולהו, אע"ג דאמרינן [י' ע"ב] שופעת אינה אלא כראיה אחת (דמתוך) [ומתוך] אחד עשר היא, אפילו הכי קבעה לה וסת, דחיישינן שמא הפסיקה (הלילה) [בלילה] מתוך השינה ולא ידעה. ואי הוו תלתא (זימני) [מינייהו] בתוך אחד עשר יום ותרי מינייהו בתחלת שמנה עשר יום, אע"ג דלא מתחלת תחלת נדה עד דספרה שבעה נקיים, מסתברא לי דלמקבע בהו וסת בימי נדה חשבינן להו וקבעה, דכי אמר שמואל ימי זיבה לא קבעה בהו וסתה אמתניתין קאי, דקתני כל אחד עשר בחזקת טהורה, ועלה אמר שמואל לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך אחד עשר, ודוקא קאמר אחד עשר, אבל ימים הראויים לספירת אחד עשר לא קאמר, דקים להו לרבנן דבשבעה ימי נדה היא מתמרקת מדמיה, ולא הדרי אלא עד שמונה עשר יום. וכי מטיא לשמנה עשר, בין שהם ראוים לנדה בין שהם מספירת זיבה ראוים הם לקביעת וסת. הנה זה הטעם עוד סיוע למה שאמרנו למעלה דרבי יוחנן וריש לקיש לא פליג[י] אדשמואל, דאפשר לאוקי למלתייהו בימי זיבתה ממש בענין הזה שפירשנו, ושמואל נמי מודה בהא, דכה"ג אפילו בימי זיבתה קובעת לה וסת, ובעי תלתא זימני למעקרינהו ובבדיקה. הנה פרשנו כי ימי הנדה וימי הזיבה אינם ראויים לקביעות וסת, ועל הדרכים שפרשנו.
ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת, כגון ימי עבורה משהוכר העובר, וכן ימי מניקתה, וכן מקום החרדה. בכולן אם באתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחלה אינו נקבע, מפני שדמיה מסולקין, ודומין לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת. אבל היא חוששת לראייתה, מידי דהוי אוסת שאינו קבוע, עד שתעקר ממנה פעם אחת, ואפילו בלא בדקה ולא ראתה טהורה מיום זה ואילך, כאשר פרשנו למעלה (בראשי) [בחושי] הוסתות.
<h2>דף סד.</h2>
נשאר לנו לפרש איך הוסת נקבע, כדי לדעת את חושי הוסתות לקבוע ולשאינו קבוע. ואם חסרנו מחושי הוסתות שלא פרשנו אותו במקומו, נשוב עתה לפרש, לפי שגם [זה] הענין ראוי לפרש בו חושי הוסתות עם פירוש קביעתם. ונאמר תחלה כי זו המסורת בידינו מדברי רבותינו שאין קרוי וסת אלא לאותו שיש לו צד שוה, ושהשוותה בו ראיותיה שלש פעמים. דקיימא לן כסתם מתניתין, וסתם לן תנא בוסתות [ס"ג ע"ב] ושור המועד [ב"ק כ"ה ע"א] כרשב"ג. וכל צד שיש בו היא קובעתו לוסת שלשה פעמים, והוא שלא יהא ביניהם הפסק, ואם יהיה ביניהם הפסק, צריך שיהיה שוה לשלתן, שלא יהא האחד קרוב והאחד רחוק. ומתוך הפרטין יתבאר לך כל זה. (והמצדדין והמשוין) [והצדדין המשוין] את הוסתות שלשה אבות הם, ולהם תוצאות הרבה. האחד ימי החודש, ואע"פ שאין הפלגתן שוה, כגון מריש ירחא לריש ירחא או מחמשא בירחא לחמשא בירחא וכיוצא בו, ואע"פ שזה החדש מלא וזה החדש חסר. ולמדנו זה מן הדלוג שנחלקו בו רב ושמואל [ס"ד ע"א] ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ושבעה עשר בחדש זה, רב אמר קבעה לה וסת לדילוג, ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג, ואילו היינו חושבים כל החדשים מלאים או חסרים, כאשר סברו מקצת אנשים, א"כ אין כאן דילוג אלא הפלגות שלשים יום בין כל ראייה וראייה, והרי היא זו כלמודה לראות מעשרים יום לעשרים יום, ולמה נחלקו בה רב ושמואל בלשון דילוג, והלא כל הוסתות הוכללו בהפלגה, והיה להם לחלוק בסתם על הוסתות אם תהיה הראשונה מן החשבון אם לאו. וממה שאנו עתידין לפרש יתברר הדבר כראוי, שהם לא חלקו בוסת אחר אלא בדילוג לבד. הנה כבר שמענו כי ימי החודש קובעים לה וסת (בימי) [בלא] השואת הפלגה. ומכל מקום צריך שיהא זה הוסת בלי הפסק, ואם יהיה ביניהם הפסק צריך שיהא שוה, שאילו ראתה הראשונה בראש ניסן והשניה בראש אייר והשלישית בראש תמוז, אע"פ שכולם בריש ירחא היו אינו וסת, לפי שאין הפסקתן שוה. ואילו הפסיקה בין אחת ואחת ראש חודש אחד הנה הוסת נקבע, כגון שראתה בראש ניסן ובראש סיון ובראש אב, הרי זה קבוע בהפסקות שוות, וזה נקרא וסת הסרוג, מפני שהיא מסרגת ומפסקת בין ראיות. והרי הוא כענין ששנינו בברייתא דניזקין [ב"ק ל"ז ע"ב] ראה שור ונגח שור ולא נגח, שור [ו]נגח שור ולא נגח כו', נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ולפנינו נפרש את דינו בעז"ה. והצד השני המשוה את הוסת הוא שיעור ההפלגה, ואע"פ שאינה תופסת סדור ימי החודש, כגון מעשרים יום לעשרים יום, ואע"פ שזה בתחלת החודש וזה בסופו. ולמדנו זה ממשנתנו [ס"ג ע"ב] היתה למודה להיות רואה מט"ו לט"ו ושנתה ליום עשרים וכו', וא"ת בט"ו לחדש קאמר, הא אתמר עלה [ל"ט ע"א] אמר שמואל לא שנו אלא מט"ו לט"ו לטבילה שהם כ"ב לראייתה, אלמא בהפלגה קא מיירי, ושמע מינה דבהפלגה היא קובעת וסת שלא על סדר ימי החודש. והצד השלישי היוצא משרש השנים שזכרנו, והוא דילוג השוה בימי החודש, כגון שראתה יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש זה ויום י"ז בחדש זה. וכן בדילוג המתקרב, כגון שראתה יום ט"ו בחדש זה ויום י"ד בחדש זה וי"ג בחדש זה, משפט אחד להם. וכן בדלוג היוצא משרש הפלגה, כגון שראתה שתי ראיות בהפלגת שלשים יום, והשלישי בהפלגת כ"ט יום, והרביעית בהפלגת כ"ח יום. וכן אם הרחיקה הפלגותיה מל' יום לל"א יום ולל"ב, וכן כולן. כל אלה (מסימן) [הם מן] הדלוג, והם הוסתות הנקבעות על משפטם כמו שפירשו בגמרא [ס"ד ע"א], כי כשקבעה וסת בדלוג הותרו הראשונים, ואינה חוששת אלא בדלוג יום אחד לפניה על המשפט שקבעה אותו. כגון שראתה יום ט"ו בזה וט"ז בזה [וי"ז בזה] וי"ח בזה, עד כאן היתה חוששת מן הא' על הב' ומן הב' על הג' ומן הג' על הד', אבל מן ד' ואילך שוב אינה חוששת על מה שעבר. ולפנינו נדבר עוד על זה הענין. הנה כתבנו שלש הוסתות שהם תלוים בימים. ואחר שבארנו כי ימי החודש קובעים וסת בלא השואת הפלגה, והפלגה בלא ימי החודש, יש לנו לידע לכמה חששות היא חוששת בתחלת וסתה. כי הכלל הזה בידינו שכל הענינים שהוסת נקבע בהן גם בתחלה היא חוששת להן, חוץ מן הדילוג, שאינה חוששת לו עד שתקבענו. ולמדנו את זה ממשנתינו, שהרי שנינו [ס"ג ע"ב] היתה למודה מיום חמשה עשר לחמשה עשר ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין, הרי זה שינוי להפלגה וחוששת לו בפעם אחת, והשינוי [הרי] הוא (בתחלת) [כתחלת] הוסת. וכן מצינו בברייתא [ס"ד ע"א], והיא שכתבנו למעלה, היתה למודה לראות יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורין, הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה, יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה, יום עשרים וראתה, הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים, שאורח בזמנו בא. הנה זאת הברייתא מדברת בוסת הקבוע לימי החדש מעשרים יום בחדש לעשרים יום בחדש, ושנתה ליום שלשים בחדש, וחוששת ליום השינוי, אלמא לימי החדש נמי חוששת בתחלת הוסת. אבל לוסת הדילוג [ולוסת הסירוג] אינה חוששת עד שתקבענו. ודבר זה מן הדעת הכרענו אותו, כי כל וסת נקבע במקומו והשלישי או הרביעי קובע את הראשון במקומו ואוסר אותו, יש מן הדין לחוש עליו בתחלתו, דאמרינן תחלתו כסופו לחוש עליו. אבל וסת שסופו מתיר את תחלתו, כגון וסת הדלוג, שבסופו הותרו כל הראשונים, היאך יהיה סופו קל מתחלתו, ולמה תחוש בראשונה לשניה שהשלישית תתירנה, ואיך תחוש בשניה לשלישית שברביעית תתירנה. [ועוד כל תחלת וסת כיון שנעקר שעה אחת שוב אינו מצטרף לחוש אליו עוד. והנה תחלת הוסת שהיה יום ט"ו כיון שהגיע החודש השני ולא ראתה עד יום ט"ז כבר נעקר מאתמול, ועוד אינו מצטרף לחוש אליו לדילוג. והטעם בזה שוה בין לדלוג בין לסרוג, וראוי הוא לסמוך עליו]. ולכן אני אומר כי וסת הדילוג [והסירוג] אינה חוששת לו בתחלה על העתיד עד שתקבע. ועתה נחזור לפרש איך היא חוששת בתחלת וסתות הימים לשתי חששות. כגון שראתה בראש חודש ניסן, הרי היא חוששת לראש אייר, הואיל והוא ראוי לקבעו בשלשה פעמים. ואם ראתה בראש אייר, חוששת גם לראש סיון. ואם לא ראתה בראש סיון, נעקר וסת ראש חדש, כדקיימא לן שהוסת שלא נקבע אלא פעם אחת ופעמים נעקר בפעם אחת. ואע"פ שנעקר מראש חדש, הרי היא חוששת למחרתו לשני בסיון, לפי שהראיות שראתה בראש ניסן ובראש אייר לא נדע אם קב(י)עתן בראשי חדשים וכבר נעקרו בשלישי, או שמא בהפלגת ל"א קב(י)עתן ועדין לא נעקרו, כי שני בסיון הוא ל"א לריש אייר, מפני שניסן היה מלא ואייר חסר. הנה שתי חששות אלו חוששת עד שלא נקבע הוסת, ואלו משנקבע אינה חוששת כי אם לאחד. שאם קבעה בימי החדש שלשה פעמים, אינה חוששת עוד להפלגות. ואם קבעה בהפלגות, אינה חוששת בראיותיה לימי החודש. ודבר פשוט הוא זה מן המשנה ומן הברייתא. ודע כי ההפלגה אינה ראויה לחוש עליה עד שתראה ראייה שניה, לפי שאין ההפלגה ידועה עד ראיה שניה. [ויש מי שאומר כי כמו שהיא חוששת בתחלת ראיותיה לימי החודש כמו מר"ח לר"ח או מחמשא בירחא לחמשא בירחא וכיוצא בהם אפילו בראייה אחת, כמו כן היא חוששת לימי השבת אפילו מראייה אחת. כגון שראתה באחד בשבת תחלת ראיותיה, הרי חוששת לעשרים ושנים יום שהוא אחד בשבת, והוא ראוי לקבוע בו וסת שהרי בימי נדה הוא. וכמו שהוזכרו ימי החדש לקביעת וסת כן הוזכרו ימי השבת, כדאשכחן פרקא קמא דנדה [י"א ע"א], דאמרינן דהיכא דקפצא בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ובחד בשבת אחרינא חזאי בלא קפיצא קבעא לה וסת לימים. וכיון שהוזכרו ימי השבת לקביעת וסת הרי הן כימי החדש, וחוששת לאותו יום מזמן הראוי לקבוע בו וסת ואילך, כגון לעשרים ושנים יום שהוא אחד בשבת, ולעשרים ותשעה יום שהוא אחד בשבת אם לא ראתה בעשרים ושנים, וכיוצא בהן לכל ימי השבת. והסברא הזאת אינה רחוקה מן הדעת. מיהו דוקא לעשרים ותשע יום שהוא אחד בשבת, ומתשע ועשרים יום ולהלן לאחד בשבת כמותו, אבל לאחד בשבת של עשרים ושנים לא חיישא, משום דרוב נשים מחדש לחדש חזיין או סמוך לו יום אחד מלפניו או מלאחריו, כדאמרינן [ט' ע"ב] כמה עונה בינונית שלשים יום. הלכך הלך אחר רוב נשים עד שתראה ראיה שניה ותחוש לאותה הפלגה. ויש מי שאומר שאין הסברא הזו נכונה ואינה ראויה לחוש אליה כלל, לא לשני ועשרים ולא לתשעה ועשרים. לשני ועשרים כדאמרן, לתשעה ועשרים נמי מפני שכבר עבר עליה יום כ"ב ולא ראתה בו אע"פ שהיה ראוי לוסת, והרי היא זו כאשה שראתה בראש חדש והפסיקה ראש חדש אחר הסמוך לו, שעקרה בו ראית ראש חדש. הלכך אינה חוששת לאחד בשבת כלל עד שתחזור ותראה ותחשוב ראיותיה בהפלגות או בענין שיהיה. וכך נראה לי]. עוד נאמר שאם לא הפסיקה לראש חודש אייר עד שראתה בעשרים בניסן, מדין הגמרא אינה חוששת עוד לראש חודש אייר. מה טעם, מפני שהוא בתוך י"א יום של ראיית עשרים בניסן ואינו ראוי להצטרף עוד עם ראש חדש ניסן לקביעות ראשי חדשים, ואע"פ שזה ראש חודש וזה ראש חודש, לפי שזה בא בתחלת נדה וזה בתוך י"א יום לזיבה. [וא"ת] אע"פ שאינה ראוי לקביעת וסת לחוש מיהת חוששת, כאשר אמרנו למעלה בחושי הוסתות. אינו כן, שלא אמרנו חוששת בתוך י"א אלא אם כן אירע לה טומאה בימי זיבתה, והיא חוששת מאותו יום לאותו יום, אבל זאת עדיין לא אירע לה טומאה בימי זיבה כדי שתחוש אליה. הנה בררנו שאינה חוששת לראש חודש אייר, אבל היא חוששת להפלגת עשרים כמו שהפליגה עכשיו. נמצא היא חוששת לט' באייר שהיא הפלגת עשרים יום לראיית כ' בניסן. (ראתה בכ' באייר חוששת עד לכ"א בו) [ראתה בט' באייר חוששת לכ"ח בו], ואם ראתה, כבר קבעה לה וסת בהפלגת עשרים יום בשלש הפלגות הללו, והראשונה אינה מן המנין, כמו שנפרש לפנינו. ואם ראתה מקודם בראש חדש אייר, שהוא יום י"ב לראיית נדה של כ' בניסן, אותה הראייה אינה לא סותרת ולא עולה, אלא שהיא חוששת אליה ליום כ' באייר שהוא י"ב לראיית נדה שראתה בט' בו, והוא (כענין) [כעין] ראיית ראש חודש אייר שהיתה ביום י"ב לראיית נדה שראתה בכ' בניסן. וכן משפטה לעולם, שחוששת מכ' לכ' מפני וסתה, וחוששת כמו כן ליום י"ב לנדתה אע"פ שהוא בתוך י"א יום עד שתעקור אותו פעם אחת, אבל יום העשרים צריכה לעקרו ג"פ. [ואע"פ שבאו לה בתוך ימי זיבה לראיית שנים עשר. והטעם מפני שהתחילה בהפלגה זו ביום הראוי לקבעו וסת, ושאר הראיות שבינתיים נעשו לה טפלה, משום דנדה ופתחה מעשרים לעשרים מנינן, וראית שנים עשר לעולם היא בימי זיבתה, הלכך אינה קובעת וסת ולא מבטלת וסת, אלא שהיא חוששת אליה עד שתעקור אותה פעם אחת. ולא עוד אלא כשהיא חוששת אליה אינה תופשת לה יום חדש, כגון זו שראתה עתה בראיית שנים עשר לנדתה בראש חדש אייר, כשהיא חוששת אינה חוששת לראש סיון כמשפט ראיית הנדה שהיא תופסת יום החודש, אבל היא חוששת לשנים עשר לראיית הנדה שהוא יום כ' באייר. והטעם כי ראיית ימי הזיבה תמצית הנדה היא, ואם אין מקור אין תמצית, ולמקום שהמקור הולך שם התמצית מתמצה]. עוד נפרט לך פרט אחד. אם ראתה בראש ניסן וראתה עוד בעשרה בו, הראייה הזאת השניה אינה ראויה לקביעת וסת, ואינה לא סותרת ולא עולה, ולא נעשית ראש וזנב לא לימי החדש ולא להפלגה, אלא הרי היא חוששת לראש אייר שהוא ראוי לקביעות וסת וראוי לצרוף. ואם ראתה בראש אייר חוששת ג"כ לי' בו, כעין שראתה בי' בניסן, כאשר אמרנו למעלה דראיית י"א אע"פ שאינה קובעת וסת לחוש חוששת ואפילו בפעם אחת. וחוששת עוד לראש סיון. ואם ראתה בו, הרי הוסת נקבע מראש חדש לראש חדש. וחוששת כמו כן לי' בו כמו שבארנו, ואותה הראיה נעקרת בפעם אחת [אפילו ראתה אותה כמה פעמים]. ותבין ותדע שאם לא ראתה בראש חדש סיון חוששת למחרתו, שהוא יום ל"א לראש חודש אייר, כאשר אמרתי למעלה שהיא חוששת בתחלת הוסת לימים ולהפלגה. ואם לא ראתה לא בר"ח סיון ולא למחרתו, כבר נעקר הוסת מימי ר"ח (ניסן) ומימי הפלגה, ואינה חוששת עוד לי' בסיון ואע"פ שלא עקרו עדיין. והטעם לפי שלא היה חשש העשירי מפני מעלת גופו, אלא למעלת ראיית נדה, שהיתה חוששת לעשירי לראיה, ואם הראיה אין כאן, עשירי לה אין כאן. ואילו היה העשירי הזה ראוי לוסת היה תופס את יומו וחוששת אליו בפני עצמו, ועכשיו שבא בימי זיבה אינו אלא זנב הראשון, ואם הראשון אין כאן זנב אין כאן. [נ"א. והטעם כמו שאמרנו שראיית ימי הזיבה אינה תופסת יום חדש לעצמה, אלא להפלגת ראיית הנדה היא נמשכת וחוששת, וכיון שאין כאן ראיית הנדה אין כאן הפלגת הזיבה, שאם מקור אין כאן תמצית אין כאן]. הנה כתבתי לך הדרך לקביעת הוסתות ולחושיו, ולכל הראיות הנוספות בין הוסת ולחושיהן, ומאלה תוכל לדעת ולעמוד על שאר הוסתות ועל כל הנוספות עליהן בקביעתן ובחושיהן. וכדרך קביעתם כן דרך עקירתן. ידוע שאינה עקירה עד שהגיע יום הוסת ולא תראה בו [נ"א. ובבדיקה]. אבל אם תוסיף ראיות בין הוסתות אין זו עקירה, אלא אם ראויים הם לקביעת וסת תחשוב אותו לווסת אחר, ונראה אם תקבע זו וסת בתוך וסת תחוש לשניהם, וצריכה שלשה פעמים לעקרם ובבדיקה. והריני פורט לך באיזה ענין תקבע האשה וסת בתוך וסת. כגון שקבעה לה וסת שלשה פעמים מריש ירחא לריש ירחא, וברביעית ראתה עשרין בירחא וריש ירחא, וכן בחמישית וכן בששית, הרי אשה זו קבעה לה לשני וסתות, בריש ירחא ובעשרין בירחא. ואם תאמר והלא ריש ירחא רביעי בתוך י"א לראיית עשרים. אין בכך כלום, שהרי קבעתן מתחלה, ונהי דלכתחלה אינה קובעת וסת בתוך י"א יום, אבל אם נקבע מתחלה כבר נקבע, ואינו נעקר עד שיעקר ממנה שלשה פעמים. ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת, כגון שראתה ט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה, וט"ו בחדש זה וט"ז בחדש זה, כשתשלש בכל אחד ואחד קבעה לה שתי וסתות, כל חדש וחדש כראוי לו. ודע והבן כי אלו הוסתות שזכרנו עתה הרי היא חוששת בחדש השני ליום ט"ו, [בחדש השלישי ליום ט"ז], וכן בחדש הרביעי ליום ט"ו, בחמישי [הוקבע וסת לט"ו, ובששי] הוקבע וסת לט"ז. נמצאו אלו שני וסתות נקבעים משני חדשים לשני חדשים, ומקביעות ואילך אינה חוששת ליום ט"ו אלא משני חדשים לשני חדשים. וכן אם תעקר ראיית ט"ו מחדש הראוי לה, לא תחוש באותו [חדש] ליום (ו') [ט"ו] עד החדש האחר הראוי לו. וכל אחד מן החדשים הללו צריכין שלשה חדשים לעקרם. עוד אתה צריך לדעת כי הדין הזה שזכרנו אינו אלא כשהיא רואה יום אחד בחדש, ט"ו בזה לבד, ויום ט"ז בזה לבד. אבל אם היא רואה שני ימים או שלשה רצופין בשעת וסתה, אעפ"י שהיא מתחלת בחדש זה בט"ו ובזה מאחרת לט"ז, ובזה מתחלת בט"ו ובזה בט"ז, כבר קבעה לה וסת לט"ז בשלשה חדשים, אבל לט"ו לא קבעה עד חמשה חדשים, לפי שהוסת נקבע בשלשה פעמים, בין כולו בין מקצתו, שכבר אמרנו כי תוך ימי נדה ראויים הם לקביעת וסת, מפני ספק שופעת או מדלפת, ושאינה מדקדקת על עצמה בין מפסקת לשאינה מפסקת כאשר אמרנו למעלה. וכן בעקרתו, בשלש פעמים הוא נעקר בין בכולו בין במקצתו, כל מה שיעקר ממנו שלש פעמים הרי הוא נעקר. ובין שהיא מרחקת את וסתה ובין שהיא מקרבת אותו, כיון שעבר עליה זמן הוסת בלא ראיה אעפ"י שנכנסה לה בימי ספירתה, והיא אסורה באותו יום לבעלה, כיון שעתה [אינה] רואה בו עקירה היא. ועוד תבין ותדע כי האשה שקבעה וסת בענין אחד, כגון בהפלגה מכ' יום לכ' יום, ושנתה פעם אחת לכ"ה, שאמרו במשנתינו [ס"ג ע"ב] שהיא חוששת לשניהם, כשהיא חוששת לוסת הראשון, דהיינו הפלגת כ', מונה כ' יום מיום השנוי ואילך, דהיינו מכ"ה ששנתה בו. וכשהיא חוששת עוד לכ"ה אם ראתה ביום כ' שחששה בו, הרי היא מונה כ"ה יום מכ' ואילך, ואלו לא ראתה ביום כ' היתה חוששת לסוף חמשה ימים מאותו יום כ', שהוא כ"ה ליום ששנתה בו תחלה. והיינו פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דפליגי עלה דהא מילתא בסוף פרק בנות כותיים [ל"ט ע"ב], וקאי רב הונא בריה דרב יהושע בהאי סברא דלעולם מראייה בתרייתא מנינן, וקי"ל כוותיה. הנה פרשנו פרטות וכללות אשר מהן תוכל ליקח דרך לכל הוסתות הסדורים התלויים בימים. אך יש לנו לדבר עוד על וסת הדלוג שנחלקו בו רב ושמואל [ס"ד ע"א], רב אמר בג' פעמים הוקבע והראשונה מן המנין, ושמואל אמר כיון שהראשונה לא ראתה בדילוג אינו מן המנין, עד שתשלש בדילוג. איכא מ"ד הלכתא כותיה דרב, דקי"ל [כ"ד ע"ב] דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. הילכך אם ראתה ט"ו יום בחדש זה וט"ז בחדש זה וי"ז בחדש זה, כבר קבעה לה וסת בדילוג, ואינה חוששת בחדש רביעי אלא מי"ח ואילך, וכל הראשונים הותרו, וכן בחדש חמישי אינה חוששת אלא לי"ט, וכן כולן. ואנן לא סבירא לן הכי, דכיון דתלינן להעדה דשור המועד בקביעת וסתות, ואמרינן בבבא קמא [ל"ז ע"ב] נגח יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז בחדש זה ויום י"ז בחדש זה פלוגתא דרב ושמואל וכו', וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני, הלכך מספקא לן הא מילתא, ובנגיחות עבדינן כשמואל לקולא לנתבע, דאי לא נגח בחדש רביעי כי מטי חדש חמישי אפילו נגח בי"ט תו לא משלם כלל נזק שלם, דאכתי לא אייעד תלתא זימני בדילוג כשמואל, הילכך מעקר בחד זימנא. ואי הוה חשבינן ליה מועד כרב, בעינן שיחזור בו שלשה פעמים בדלוג, כדתנן [שם ל"ז ע"א] הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול, לשבתות משלם נזק שלם ולימות החול משלם חצי נזק, מאימתי הוא תם, משיחזור בו שלשה ימי שבתות. וגבי ראיות נמי נקטינן חומרי דרב וחומרי דשמואל, חומרי דרב דחוששת ליום י"ח ובעינן עקירה תלתא זימנא, וחומרי דשמואל שחוששת ברביעי לי"ז, דאלו לדעת רב אינה חוששת אלא לי"ח. והא דפליגי רב ושמואל בדלוג, דרב סבר קמייתא ממנינא ושמואל סבר קמייתא לאו ממנינא, דוקא בדילוג לחוד, אבל בשאר וסתות לא פליגי מידי, דאי וסתות דיומי נינהו, כגון מריש ירחא לריש ירחא וכיוצא בו, דכולי עלמא קמייתא ממנינא היא. ואי וסתות דהפלגה נינהו דכ"ע קמייתא לאו ממניינא היא, דהפלגה לא ידיע מידי עד שתי ראיות, ובין שתי הראיות נעשית הפלגה אחת, והשניה בראיה שלישית, והשלישית בראיה רביעית, הילכך קמייתא לא ממנינא היא, ובעינן שתשלש בהפלגות. ועד כאן לא פליגי רב ושמואל אלא בקביעת ימי החדש בדלוג, דרב מדמי ליה לקביעת ימי החדש הסדור, ושמואל מדמי ליה לקביעת ההפלגה. מאי טעמא כיון דדלוג האחרון עוקר את הראשון, וכשקבעה הוסת הותרו הראשונים כולן, הילכך לא דמי לקביעות ימי החדש הסדור אלא לקביעת הפלגה דמי וקמייתא לאו ממניינא. [ונראה לי כי וסת הסירוג כוסת הסידור הוא, וקמייתא ממניינא היא הואיל ותופסת לראשי חדשים ואע"פ שהרחיקה ראיותיה. אלא שלענין חשש וסתה בתחילתה הוא שוה לדילוג, שאינה חוששת כ"א מן הראשונה לשניה הסמוכה לה, כגון שראתה בר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר, ואם לא ראתה עד ר"ח סיון הרי היא חוששת לראש תמוז. ואם לא ראתה בראש תמוז, אינה חוששת לראש אב אע"פ שהם שני חדשים כעין ההפלגה הראשונה, מפני שהפסקת החודש השני בטלה ראיית החודש הראשון, וראיית החודש השלישי הרי היא כתחלת וסת וחוששת לראש החודש הרביעי ולא יותר, כמו שכתבנו למעלה. ולזה הענין לבדו הוא שוה לוסת הדילוג, אבל לחשבון הקביעות לוסת הסדור הוא שוה, והראשונה מן החשבון, שהרי שנינו בחיצונה [ב"ק ל"ז ע"א] לענין נגיחות ראה שור נגח שור לא נגח, שור נגח שור לא נגח, שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים וכי נגח נגיחה רביעית משלם נזק שלם כדרך שמשלם בנגיחות הסדורות, אלמא קמייתא ממניינא הוא, ש"מ]. ואם תאמר הא דתניא גבי נגיחות [ב"ק ל"ז ע"א] ראה שור נגח שור לא נגח, ושור נגח שור לא נגח, שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשורים, אלמא קמייתא ממניינא הוא. לא קשיא מידי, דהתם לאו הפלגה היא, והשניה אינה צריכה לראשונה, אלא שכל אחת ואחת [ראויה] לקבוע עם שתים חברותיה, אבל הפלגה אינה נראית עד הראיה השניה ושתי הראיות בונות ההפלגה, הילכך אינן נחשבות אלא הפלגה אחת, ובעינן שתשלש בהפלגות. [ואיכא נמי מאן דאמר דכי היכי דפליג שמואל בדלוג (הם), הכי נמי פליג בסירוג, דחד טעמא נינהו, דקמיתא לאו בסירוג חזיתיה הלכך לאו ממנינא היא, וכי היכי דחיישינן בדלוג לדרב ולדשמואל (הם) הכי נמי חיישינן בסירוג לחומרי דתרויהו. ואם תאמר הך בריתא דתני [ב"ק ל"ז ע"א] ראה שור נגח שור לא נגח, דתלתא זמני בלחוד הוא דתני וקאמר נעשה מועד לסירוגין לשוורים, דילמא שמואל ארבעה תני בגוויה, אי נמי תנא כי רוכלא לחשוב וליזיל, ולא איצטריך ליה למיתני אלא שיש קביעות לסירוגין, ותו אשמעינן שאם שינה שלא לסירוגין אינו מועד, ולעולם לשמואל עד שישלש בסירוגין. ולאו מילתא היא כדפרישנא]. הנה פירשנו דין הדלוג לאשה שאינה רואה אלא יום אחד בלבד בט"ו בחדש [זה] וט"ז בזה כו', אבל באשה שהיא רואה ארבעה ימים רצופים או חמשה ימים בשעת הוסת, והראשונים התחילה אותם בט"ו בחדש זה, (והשניה) [והשניים] התחילה אותם בט"ז בחודש זה, והשלישי[ם] התחילה אותם בי"ז בחדש זה, נמצאת אשה זו כבר שילשה בראיות הסדורות בי"ז בחודש ובי"ח בחדש, ולכ"ע בראיות הסדורות בימי החדש שאינן על ידי דילוג בשלשה פעמים הוקבע. עתה אנו שואלים על זה, איך נאמר מן הרביעי ואילך לשמואל או מן השלישי ואילך לדעת רב שהותרו הראשונים כלם, ואינה חוששת אלא מי"ח ואילך, והלא י"ז וי"ח כבר הוקבעו. ויש מי שאומר כי כגון זה חוששת לכל הימים ששילשה בהן בסדור, וחוששת לדלוג לאסור את האחרון של וסת. ויש מי שאומר כיון דמן הדין אינה קובעת בתוך ימי נדתה, אלא מספק שופעת או מדלפת הוסת נקבע בכל ימי העונה כאשר אמרנו, עתה בזה כיון דחזינן לה דקא קבעה בדלוג אמרינן איגלאי מלתא דהנך יומי בתראי דוסת טפלה הוו לקמאי, הילכך בכי האי גוונא נמי אמרינן הותרו הראשונים, ואינה חוששת ברביעי אלא מי"ח ואילך והותר י"ז, ובחמישי חוששת לי"ט והותר י"ח, וכן כולן. ומסתבר כוותיה. הנה כבר בררנו כל דיני הוסתות וחושיהן, לקבוע ולשאינו קבוע. וכתבנו זמני הוסתות ואיך הם נקבעים. וכל אלה לוסת הימים.
